בנם של עידית וגיא. נולד ביום ז' באייר תשס"ה (16.5.2005) בהרצליה. אח לאורי, לילו ורום.

יואב גדל והתחנך בהרצליה. למד בעירו בבית ספר יסודי "לב טוב", בחטיבת ביניים "זאב" ולאחר מכן בתיכון "הראשונים".

בחטיבת הביניים גילה במסגרת מיזם "מחויבות אישית" את חדוות הנתינה כאשר התנדב בחוג רכיבה על אופניים. את הניסיון שרכש שם בפעילות עם ילדים ניתב לעבודה בקייטנות ובחוגים, שבהם שימש עוזר מדריך. את תפקידו ביצע במסירות ובאחריות, והיה אהוב על החניכים ועל חבריו לצוות ההדרכה.

יואב היה חברותי ואוהב אדם, שמר על קשרים קרובים עם החברים, הִרבה לבלות עימם והיה הרוח החיה בחבורה. יואב אהב את הים. אהב לגלוש, להקפיץ כדור על החוף, ולשבת עם החברים עם מוזיקה וצחוקים או שיחות מלב אל לב ולצפות בשקיעה. הוא נהנה לשחק עם חבריו הטובים בטניס שולחן ובמשחקי קלפים ולוח, בהם "קטאן".

יואב, צעיר ערכי, טוב לב וצנוע, בורך בשמחת חיים, במאור פנים ובחיוך כובש. לרבים שימש מופת של מנהיגות, אומץ ורעות. בכל מקום שאליו הגיע הוא ידע ליצור חברויות משמעותיות ולכן כל מקום שהיה בו הפך מהר מאוד לבית בשבילו. הוא לא היה צריך הרבה בשביל להרגיש בבית, רק חיבור ואהבה.

ביום 13.8.2023 התגייס לצה"ל ושובץ בגדוד הסיור החטיבתי של חטיבת הנח"ל בחיל הרגלים.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה.

יואב היה בבית באותה שבת, כחודשיים לאחר גיוסו. הוא היה בתחילת הטירונות, כחלק ממסלול הכשרת הלוחם. אחר הצוהריים הוקפץ בחזרה לצבא.

במתקפת הטרור באותו יום נחטף לעזה חבר טוב של יואב, ובמסיבת הטבע נרצחה בת משפחה של חבר נוסף שלו, וידיעות אלה הגבירו את נחישותו להצליח בהכשרה ולהצטרף ללחימה.

הוא התגייס לצבא ילד מפונק מהרצליה, סיפרו הוריו, ספורטאי בנשמה, מפוזר בהגזמה. רצה להתגייס לנח"ל ולהיות לוחם אבל לא היה נעול על הסיירת, הוא לא היה בטוח שיעבור את הגיבוש. בתור בחור שהוא גם פרפקציוניסט וגם תחרותי היה לו קשה להחליט לגשת לגיבוש אבל התעלה על עצמו, ניגש, עבר וגם התקבל לסיירת. ההצלחה הזו הייתה מאוד משמעותית בשבילו והוא התחיל להעז, להאמין בעצמו, לסמן לעצמו יעדים ולהשיג אותם. כך קרה שקיבל את התפקיד הנחשק של קשר מ"פ בהכשרות ומאוחר יותר גם סמל צוות.

כשהתגייס התגלתה החשיבה החיובית והאופטימית שהעצימה את הכוחות שלו. גם כשהכול היה שחור הוא ידע לראות שזה רק תרגיל או שבוע קשה ואח"כ יגיע סוף שבוע ויציאה הביתה לחברים, לאוכל של הבית, לים שכל כך אהב. גם להישאר שבת בבסיס הוא אהב. זה היה בשבילו זמן לנוח ולמלא מצברים כי בשבתות שהיה בבית ניצל כל דקה עם החברים והחברות וישן מעט מאוד.

בסיום ההכשרה הצטרף לפלגת הלוחמים ונכנס ללחימה ברצועת עזה. הוא אהב את חבריו לצוות וחש התלהבות להילחם עימם כתף אל כתף. בכל חודשי הלחימה יואב שמר על אופטימיות ושמחת חיים וידע תמיד להקליל סיטואציות עם חוש ההומור והרגישות יוצאת הדופן שלו. בנוסף לתפקידו כקלע, כשהצוות לא היה בלחימה יואב ביחד עם חבר היו השפים של הצווות ודאגו לפנק את החברים עם בישולים מאולתרים מהרכיבים שקיבלו באספקה.

הוא מאוד אהב להיות בתוך עזה. בשיחות טלפון משם אמר לא פעם שהוא לא זקוק ליציאה לרענון, שהוא מבסוט ויכול להישאר בקלות לפחות עוד חודש ברצף.

במסגרת הקרבות הרבים שהתחוללו בצפון הרצועה נתקל הצוות שלו, צוות חוד של פלס"ר נח"ל, ביום 8.1.2025 במארב של ארגון החמאס, בו חיילים רבים מחיל הנדסה ומחיל השריון היו לכודים בכלים שלהם. הצוות השתלט על האירוע, חיסל מחבלים וחילץ חיילים רבים תחת אש, בגבורה גדולה ותוך חירוף נפש.

חמישה ימים לאחר מכן, ב-13 בינואר 2025, יצא יואב עם הצוות למשימה מבצעית בעיר בית חאנון שבצפון רצועת עזה. במהלכה נהרגו חמישה לוחמים מהצוות, בהם יואב, בעת פיצוץ מטען וקריסת מבנה, ושמונה לוחמים נפצעו.

יואב נהרג ביחד עם מפקדו סרן יאיר שושן וחבריו הטובים סמ"ר יהב הדר, סמ"ר אביאל וויסמן וסמ"ר גיא כרמיאל.

האירוע התרחש ארבעה ימים לפני הפסקת האש שהובילה ליציאה של כלל הכוחות מהרצועה ותחילת שחרור החטופים בעסקה השנייה.

סמל יואב פפר נפל בקרב ביום י"ג בטבת תשפ"ה (13.1.2025). בן תשע-עשרה בנופלו. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהרצליה. הותיר הורים, שני אחים ואחות.

לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל ראשון.

אימו ספדה לו: "מרגע שנולדת היית מאפס למאה. אין אמצע. הכול או כלום. עד כדי כך שחששת ללכת לגיבוש לסיירת כי לא היית מוכן להיכשל. ולא נכשלת. הכוחות הנפשיים העצומים שלך, החיוביות, האופטימיות, החברותיות והספורטיביות הפנומנלית שלך הביאו אותך להמשיך ולהתקדם, לקבל את התפקיד של קשר מ״פ בהכשרות. זכית להרבה מאוד הערכה ופרגונים בתפקיד והיית מאושר. אהבת את הצוות והצוות אהב אותך. מימשת והגשמת את היכולות שלך ונהנית מכל רגע. גם מהרגעים הקשים. ידעת להתמודד ואנחנו כל כך גאים בך על זה".

ספדה אחותו: "היית ותמיד תהיה דמות להערצה בשבילי, מישהו שתמיד לצידי ושתמיד שומר עלי. היית בן אדם כל כך מדהים וטהור, שמח על הדברים הקטנים ובוכה על העצובים. יואב אתה הגיבור שלי ותמיד תהיה זה שבזכותו אנחנו כאן. אני מתגעגעת לחיבוק שלך שבתוכו אני מרגישה בטוחה. אני בטוחה ב-100 אחוז שכל פעם שאני אראה קציצות קטשופ, המבורגר, ג׳חנון ואת החדר המסריח שלך אני אזכר בניצוץ שיש לך בעיניים, שיש אך ורק לך, ותמיד ילווה אותי לאורך כל החיים".

מפקדו ספד לו: "הרגשתי קרבה לא מוסברת אליך, אבל בדיעבד אני מבין שזה מי שאתה. אתה אדם שנותן תחושת ביטחון סביבו כאילו הכול קליל. ברגעים הכי קשים ידעת מה לומר ואיך להרים את הצוות עם החיוך החמוד שלך או סתם עם מבט ובדיחה קטנה שעושה טוב על הלב. המשפט 'אלוהים לוקח את הטובים' הפך מעט לשחוק מאז תחילת המלחמה, אבל במקרה שלך אני מרגיש את זה עד העצמות כמה שזה נכון. היית טוב, אתה עדיין טוב ותמיד תהיה".

כתב חברו: "איך ממשיכים בלעדיך, אחי? פשוט רוצה להגיד תודה על כל הרגעים היפים שחלקתי איתך, פשוט רוצה רק להתעורר מהחלום הזה, ושתציע לי איזה סבב 'קטאן' ... ונספיק לעשות משחק פינג פונג מהיר, שתציע לי ללכת להקפיץ בים ושנאכל 'מיטבר' אחר כך, שנשחק פוקר אצל מלכה ואחזיר אותך הביתה, אבל בעצם תישאר אצלי עוד איזה שעתיים לפרק את הקובה של סבתא, ונדבר על החיים עד אור הבוקר. שפשוט תהיה פה, פפר. ואם יש גן עדן, הוא נברא בשביל אנשים כמוך".

ספד לו חבר: "מי היה מאמין שהילד שטס עם חברים לבודפשט בלי ארנק ושם את הכסף במגן של הטלפון יהפוך להיות לוחם על בסיירת נח"ל. לא האמנו לרגע לפני שהתגייסת שתגיע למקום הזה, שלב אחר שלב הפתעת אותנו כל פעם מחדש בכוח הרצון וביכולות האישיות שלך".

חברותיו ספדו לו: "יואבי, אנחנו לא מאמינות שלא נקרא לך שוב. היית החבר הכי טוב שאנחנו יכולות לבקש. אח שלנו באמת. אמרת לנו את כל האמת בפנים שהיינו צריכות לשמוע גם אם זה לפעמים קשה, תמיד הלכת אחרי מה שאתה מרגיש.

כולנו, כל אחת בסיטואציה אחרת, חשבנו שבשיחות איתך אף פעם לא הרמת לעצמך ולא חשבת שאתה מעל כולם. אנחנו שמחות שלפחות הספקנו לומר לך שאתה הכי מדהים שיש ושלא תוריד מעצמך עבור אף אחד, היית מיוחד ואנחנו מקוות שהלכת לנו בידיעה שאתה יודע מה אתה שווה".

חבר נוסף ספד: "אני רק רוצה שכולם ידעו כמה מוכשר היית, בכל תחום שרק עניין אותך. משחקי מחשב, טניס, פינג פונג, מעגלים, קטאן, שחמט, פוקר, אופניים ובאמת מה לא. שכולם ידעו כמה שמחת חיים שמלווה בצניעות היתה לך, בן אדם שיכל לצאת מהבית עם כפכפים ובגד ים ופשוט לכבוש את העולם, בלי מניירות, בלי רעשים, פשוט כמו שאתה, פשוט פפר".

החברים של יואב הדפיסו דגל עם התמונה שלו ולוקחים אותו איתם למסעות ואירועי שיא בצבא, לאירועי ספורט, להופעות ולטיולים בארץ ובעולם. את המשפט "היה לנו טוב, טוב מטוב, טוב מאוד" שהודפס על הדגל יואב בחר ביחד עם חברו הטוב. הם סיכמו מראש ביניהם שאם יקרה משהו לאחד מהם ישתמשו במשפט מתוך השיר "מודה אני" של מאיר אריאל, שיר תודה עמוקה על החיים עצמם, מעין תפילה מודרנית שמקבלת את החיים על כל מורכבותם.

להנצחתו ארגנו מוקירי זכרו טורניר של המשחק "קטאן" שיואב אהב לשחק בו.
בשל אהבתו לרכיבת אופניים יזם מנהל קבוצת הרכיבה שבה התנדב ועבד יריד קהילתי לתיקון אופניים. היריד כלל גם שוק "קח-תן" לאביזרי אופניים, כסמל לרוח הנתינה שלו.

ברשת החברתית "אינסטגרם" הועלה עמוד לזכרו – remember__yoavfeffer, ובו תמונות, הקדשות והנצחות.

ביום שיואב נהרג, הוריו קיבלו החלטה לחיות את החיים שלהם לצד הכאב ולאפשר לאחים שלו ולהם לחיות כמו שהוא חי, לחיות במקסימום, לחיות כמו שיואב היה רוצה שיחיו. בדרך הזו, כתבו ההורים, כל רגע של שגרת חיים בריאה, רגעים של חיוך ושל הנאה הם ניצחון קטן והמשך דרכו של יואב בלב שלנו. אנחנו בוחרים, כתבו, לזכור לא רק את נפילתו אלא גם את חייו, את החיוך האייקוני והמדבק שלו ואת האהבה והאור שהפיץ.